<h1>סמ"ג עשין סימן רכ"ד</h1>
<h2>דף עט.</h2>
אמרינן בפרק כיצד צולין רבים שהיו טמאי מתים בפסח ראשון אם היו מיעוט הקהל טמאים הרי אלו נדחים לפסח שני כשאר הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מתים או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחים אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה הטמאים עם הטהורים שנ' ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' יחידים נדחים ואין ציבור נדחה ודבר זה בטומאת מת בלבד שיקריבו טמאים כמו שכתבנו בהלכות איסור מקריבין (ל"ת ש"ה), היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים אמר רב מחצה על מחצה כרוב וכולן עושין בראשון והטהורים עושין לעצמן בטהרה והטמאין עושין לעצמן בטומאה ואוכלין אותו בטומאה, ואם היו טמאי מתים עודפין על הטהורים אפילו אחד יעשו בטומאה כולם (ע"פ לשון רמב"ם קרבן פסח פ"ז הל' א'—ב').
ת"ר שם אפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה ומחלק שם רב חסדא בין נטמא הסכין במת שהאיש עצמו מטמא דחרב הרי הוא כחלל ואין יכול לעשות בטהורים לנטמא בשרץ ורבא אינו מחלק.
<h2>דף צ.</h2>
בפרק האשה אמרינן שזב שראה שתי ראיות וספר שבעת ימים וטבל בשביעי שוחטין עליו והוא אוכל לערב, ואם ראה זוב אחר שנזרק את הדם הרי זה פטור מלעשות פסח שני, וכן שומרת יום כנגד יום שטובלת ביום השמור שוחטין עליה והיא אוכלת לערב ואם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח פטורה מלעשות פסח שני, ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה שהרי אינה טובלת עד ליל שמיני ואינה ראויה לאכול קדשים עד ליל תשיעי, מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בארבעה עשר שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהם בארבעה עשר בין קודם שחיטת הפסח בין לאחר שחיטת הפסח ואוכלין פסחיהן לערב, ואין שוחטין עליהן עד שימסרו קרבניהם לבית דין שמא יפשעו ולא יקריבו אותן (רמב"ם קרבן פסח פ"ו הל' ג'—ד'). עוד בפרק האשה (צ"ב א') תניא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב פסח, וצריך לבא בשער ניקנור ולהכניס ידיו לבהונות לעזרת ישראל והותרה לו ביאה זו שהיא במקצת ושער נקנור עצמו לא נתקדש בקדושת עזרה, ופירש רבינו יעקב הטעם כדי להגן על המצורעים מפני החמה והגשמים (יבמות ז' ב' תד"ה זה), וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אף ע"פ שאין טבול יום אחר נכנס לעזרת נשים כדתנן במסכת כלים (פ"א מ"ח), זה נכנס מוטב יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה איסור שאינו אלא מדבריהם שנגזר בימי יהושפט כמו שאומר שם.
<h2>דף צב.</h2>
אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, ערל כיצד כמו שאומר שם אליבא דבית הלל שישראל ערל שמל בערב [ה]פסח שוחטין עליו אחר שמל, אבל גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו שאינו אוכל לערב שבית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר גזירה שמא יטמא גר זה לשנה הבאה במת ביום י"ד ויטבול ויאכל לערב ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב, והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום י"ד, מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול ואינו טובל עד שירפא מן המילה כמו שביארנו בעניין הגרות (ל"ת קט"ז דף מ' ד' בד"ו [הו' ביבמות מ"ז ב']) לפיכך העמידו דבריהם במקום זה שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל (ע"פ רמב"ם קרבן פסח פ"ו ה"ז). הזאה פירש רבינו משה (קרבן פסח פ"ו ה"ו) כיצד טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר, ואפילו חל שביעי שלו להיות בי"ג בניסן והוא שבת ידחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו אלא ידחה לפסח שני, והלא איסור הזאה משום שבות והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת מפני שהיום שהוא אסור בהזאה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומן אע"פ שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת אלו דברי רבינו משה. אבל ראיתי בירושלמי דאלו דברים בפסחים (דף מ"ג א') על ההיא דהשיב ר' עקיבא (פסחים ס"ה ב') ואמר הזאה תוכיח שהיא משום מצוה ואינה דוחה את השבת ומדקדק בירושלמי וכי מצוה להזות ומתרץ תפתר כגון שחל יום שביעי שלו להיות בשבת שאילו היה חול היה מזה עליו ואחר כך היה בא ושוחט לו את פסחו ונכנס ואוכלו בערב מתוך שהוא שבת אינו מזה עליו נמצא מ[ת]עכב מן המצוה. (ובעניין) [וכעניין] פירוש דברייתא שהביא בגמרא שלנו (ס"ט א') השיב ר' עקיבא הזאת טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב פסח שחל להיות בשבת תוכיח שהיא משום מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת, משמע שסובר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אבל רב בפרק האשה (צ' ב') אומר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ סובר שטמאים ששאלו למשה שביעי שלהן היה בחול בערב פסח ואמר ולא יכלו ביום ההוא אבל למחר יכולין ואמר רחמנא לידחו. ורבי עקיבא יכול לסבור שאותו שביעי בשבת היה ולכך לא יכלו ביום ההוא הא למחר יכולין. איזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו לצורך למול דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות. וכתב רב אלפס (שבת דף נ"ב ב') דרבא אליבא דרבנן קאמר אבל לר"ש דפסקינן כוותיה בפרק כל גגות (עירובין צ"א א') שכולן רשות אחד הן מותר אפילו לדבר הרשות. אונן כיצד כמו שאמר שם (פסחים צ"א ב'—צ"ב א') שהאונן ראוי לאכול את הפסח לערב, מפני שאנינות לילה מדבריהם לא העמידו דבריהם בדבר הזה במקום כרת אלא שוחטין עליו וטובל ואח"כ אוכל, בד"א שמת לו מת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו מת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לפסח שני כדאיתא בפרק טבול יום (זבחים ק' א'), ואם שחטו עליו וזרקו את הדם טובל ואוכל לערב כדמוכח בפרק מי שהיה טמא, מת לו מת בי"ג וקברו בי"ד הרי הוא ביום קבורה אונן מדבריהם ואינו תופש את לילו מדבריהם לפיכך שוחטין עליו וטובל ואוכל לערב אף בשאר הקדשים, ויום שמועה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום קבורה כדאיתא בזבחים פרק טבול יום (ק' ב' ורש"י ד"ה ולאכילת) לפיכך מי שלקטו לו עצמות מתו ביום י"ד או שמע שמת לו מת שוחטין עליו וטובל ואוכל בקדשים לערב (ע"פ רמב"ם קרבן פסח פ"ו ה"ט ע"ש), ומצורע אמרנו למעלה [הו' בפסחים צ' א'], ובית הפרס מפורש שם (פסחים צ"ב ב').
<h2>דף צב:</h2>
שנינו שם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בהכרת. כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג [הרי זה] חייב כרת שהרי לא הקריב [קרבן] במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אף על פי שהזיד בשני אינו חייב שהרי נפטר מפסח ראשון מן הכרת (לשון הרמב"ם קרבן פסח פ"ה ה"ב). ומי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם אע"פ שבא לערב לא הורצה וחייב עליו בפסח שני, טמא שיכול להטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן וכן הערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה בשני אפילו בשגגה חייב כרת (רמב"ם שם הל' ג'—ד').
<h2>דף צג.</h2>
ת"ר איזהו טמא שנדחה לפסח שני כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי ט"ו מפני טומאתו כגון זבים וזבות נדות ויולדות ובועלי נדות אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהם ביום י"ד הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול ולערב כשיעריב השמש יאכל את הפסח (רמב"ם קרבן פסח פ"ו ה"א). כתב רבינו משה (שם ה"ב) טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח אע"פ שהוזה וטבל עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני כמו שמפרש שם (צ' ב') שהטמאים במת ששאלו בימי משה ששביעי שלהן היה וכן דורש גם כן בפרק הישן (סוכה כ"ה ב') שלא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות ועל זה שאלו אם ישחטו עליהן והם יאכלו לערב ופירש להן שאין שוחטין עליהם, במה דברים אמורים שנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו ע"כ דבריו. ואנו כתבנו לפנים את הנראה בעיננו.
תניא רבי אומר, גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור (לשון רמב"ם קרבן פסח פ"ה ה"ז). בפרק האשה (צ"א ב') א"ר יהודה וסובר רבי אלעזר כמותו, נשים שנדחו לפסח שני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה פסח שני להן רשות רצו שוחטין רצו אין שוחטין לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני אבל אם היתה האשה אחת מבני החבורה מותר (רמב"ם שם הל' ח').
<h2>דף צג:</h2>
כתוב בפרשת בהעלותך (במדבר ט' ו'—ז', ט'—י"ד) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל, וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו, לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא, וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ. שנינו בפרק מי שהיה טמא א"ר יוסי לכך נקוד על ה"א שברחוקה לומר לא רחוקה היא ודאי אלא שהיה חוץ לאיסקופת העזרה כל זמן שחיטה (ע"פ לשון רש"י עה"ת) ור' עקיבא אומר שם איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח שהוא שיעור חמשה עשר מיל.
<h2>דף צה:</h2>
פסח שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל לטמא מת בלבד ולטמא מגע ולא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין כמו ששנינו בפרק מי שהיה טמא ודורש בגמרא שנ' (ויקרא ז' י"ט—כ') כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגומר הנאכל לטהורים חייבין עליו טמאים משום טומאה ושאינו נאכל לטהורים אין חייבין עליו טמאין משום טומאה, בפרק כיצד צולין (ע"ח ב') מחלק שאם נטמאו הציבור לאחר זריקת הדם לא יאכלו בטומאה, ואם שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הציבור קודם זריקת הדם זורק את הדם והפסח לא יאכל [בטומאה] גזירה שמא יטמאו אחר זריקה לשנה אחרת ויאכלוהו בטומאה (ע"פ רמב"ם קרבן פסח פ"ז הל' ח'—ט').
